החלטה בתיק רע"א 9385/12

           בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט ש' פרידלנדר) בת"א 4346/05 מיום 27.10.2012 בגדרה נקבע כי המבקשת הפרה את ההסכם בין הצדדים בכך ששלחה למשיבה הודעת סילוק-יד מאתר הבנייה שבבעלותה.

עיקרי העובדות

1.        המבקשת מחזיקה ומנהלת בית אבות באשקלון, התקשרה בהסכם עם המשיבה, חברה קבלנית, לצורך הקמת מחלקות חדשות בבית האבות שבניהולה. בהסכם נקבע כי העבודות יתבצעו בשני שלבים: הקמה של מחלקת סיעוד ומרכז כוח תחילה, ובניית מחלקת תשושים לאחר מכן. לטענת המבקשת, לא עמדה המשיבה בתנאי ההסכם, שוב ושוב הפרה אותו באי-עמידה בלוחות הזמנים; בהימנעות מהעסקת מנהל עבודה ראשי ומהנדס ביצוע אזרחי; בדיווח שקרי באשר למספר הפועלים ולציוד המופעל על-ידה לפי יומני העבודה; באי-המצאת ערבות כפי שנדרש בהסכם, ועוד כהנה וכהנה. המבקשת ניסתה לטענתה בכל דרך לאפשר את המשך עבודת המשיבה באתר, חרף הפרות ההסכם החוזרות ונשנות מצדה. כך למשל, שילמה המבקשת למשיבה מקדמה לצורך הזמנת מעליות בניגוד לזכויותיה שעל-פי ההסכם, הוארכו המועדים לביצוע העבודות, ועוד. משכלו כל הקיצין, נאלצה המבקשת לטענתה לסלק את המשיבה מן האתר ולהביא קבלן אחר תחתיה. בעקבות זאת הגישה המשיבה תביעה לבית המשפט המחוזי וטענה כי מעשה סילוק-היד הריהו הפרה בוטה של ההסכם בין הצדדים ותבעה פיצויים בגין הפרת ההסכם. על-פי הסכמה דיונית בין הצדדים נקבע כי תחילה תידון השאלה האם סילוק-ידה של המשיבה מן האתר נעשה כדין; ולאחר מכן, בהתאם להכרעה בשאלה הנ"ל ידון שיעור הנזק.

החלטת בית המשפט המחוזי

2.        לאחר שנשמעו כלל הראיות, למעט חקירתו של המומחה מטעם בית המשפט, קבע בית המשפט המחוזי כי סילוק-ידה של המשיבה מן האתר נעשה שלא כדין והריהו הפרה של ההסכם בין הצדדים. בית המשפט ציין כי סילוק-יד של קבלן מאתר פרוייקט שכזה מהווה ביטול של ההסכם ויכול להעשות רק בהתאם לדיני החוזים. בהתאם לכך, כאשר מי שנפגע מן ההפרה מוחל למפר על סוג מסוים של הפרות מספר רב של פעמים, או במשך תקופה ארוכה, או כאשר הנפגע נמנע מלבטל את ההסכם, הרי שלמפר קמה ציפייה סבירה כי ההסכם לא יבוטל. המבקשת נתנה למשיבה, באמצעות שלוח, ארכה לסיום הפרוייקט, לא נתנה התראה מפורשת על כך שאם המשיבה לא תעמוד במועד זה כי אז יבוטל ההסכם והיא תסולק מן האתר. בית המשפט המחוזי מצא כי הודעת המבקשת על ביטול ההסכם ועל סילוקה של המשיבה מן האתר, ללא התראה מוקדמת, נעשו בניגוד לפועל היוצא ולציפיות שנוצרו מהתנהלותה הנ"ל של המבקשת, שלא כדין. למבקשת לא הייתה זכות לבטל את ההסכם ללא מתן ארכה לתיקון ההפרות, משום שאלו אירעו זה מכבר, והמבקשת לא ביטלה בעטיין את ההסכם תוך זמן סביר מעת התרחשותן. עוד נקבע כי לא הוכח שהמשיבה נטשה את האתר, וטענה כזו אף לא נטענה בהודעת הביטול ששלחה המבקשת. למבקשת לא הייתה עילה לביטול ההסכם, והיא העדיפה להאריך, ושוב להאריך, את המועד לסיום העבודות. אופן ביטולו של ההסכם וסילוקה של המשיבה מן האתר, נעשו אפוא בניגוד לדין, מדובר בהפרה יסודית של ההסכם מצדה של המבקשת. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור הנדונה.

עיקרי בקשת רשות הערעור

3.        המבקשת טוענת כי בית המשפט המחוזי שגה בקובעו כי חרף כל ההפרות הנרחבות מצדה של המשיבה, לא הייתה לה זכות לשלוח הודעת ביטול ולסלק את המשיבה מן האתר. על-פי ההסכם בין הצדדים, במקרה של הפרתו ניתן יהיה להשתמש בסעד של סילוק-יד. השימוש בסעד זה נעשה על-פי זכות חוזית, ולא כחלק מניסיון לבטל את ההסכם. המבקשת השתמשה בסעד זה רק לאחר שכלו כל הקיצין וכשהיה ברור כי אין עוד ברירה אלא לפעול בדרך זו על מנת להביא לביצוע העבודות נשוא ההסכם. לחלופין, גם אם יש מקום לראות בהודעת סילוק-היד משום הודעת ביטול של ההסכם, הרי שמסקנת בית המשפט המחוזי כי הודעת הביטול אינה כדין, היא שגויה. בית המשפט המחוזי נמנע מלדון בשאלות הנוגעות לחוקיות הודעת הביטול ונמנע מלהתייחס לחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט בעניין הפיגור הנמשך בביצוע העבודות. מדובר בהתקשרות חד-פעמית לצורך ביצוע עבודה מוגדרת וידועה, שמטרתה לסייע לרווחת הקשישים בבית האבות. ביצוע העבודה עוכב זמן רב, חרף ארכות שניתנו על-ידי המבקשת, והיא הייתה רשאית לפעול לסילוק-ידה של המשיבה מן האתר, כפי שעשתה. גם לעניין הנטישה טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי המשיבה לא נטשה את האתר. כפי שעולה מהמסמכים שהובאו לפני בית המשפט המחוזי, עזבה המשיבה את האתר והפסיקה את פעילותה ללא כל הסבר. המשיבה גם לא הגיבה במשך חודשיים מיום הסילוק, עובדה המחזקת את טענת הנטישה. מכאן שהייתה הצדקה לפעול לסילוק-ידה של המשיבה מן האתר. לטענת המבקשת, ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי סמוך לאחר מועד הדיון, עוד בטרם תומללו פרוטוקולי הסיכומים של הצדדים, ומכאן חששה לפגיעה בזכות הטיעון שלה.

עיקרי התשובה

4.        לטענת המשיבה, לא נפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי. המשיבה סבלה מהתנכלויות חוזרות ונשנות, ללא הצדקה, מצדה של המבקשת. המבקשת ביצעה פעולות חד-צדדיות, בכללן עיכוב בהעברות כספים ואי-גילוי נתונים עובדתיים אשר מנעו מאת המשיבה להמשיך בביצוע עבודתה באתר. סילוק-ידה של המשיבה מן האתר נעשה שלא כדין, בניגוד להסכם, ומבלעדי התראה מראש. סילוק-היד נעשה בזמן שהמבקשת נתנה את הסכמתה להארכת מועד לביצוע העבודות. המבקשת גם מערימה קשיים שלא בתום לב על ניהול ההליך המשפטי, 'מושכת' זמן ואין הצדקה להעתר לבקשת רשות הערעור. בניגוד להכחשתה, הסכימה המבקשת להארכת המועד לביצוע העבודות, כפי שפורט בהרחבה בהחלטת בית המשפט המחוזי. המבקשת לא הייתה רשאית להודיע על סילוקה של המשיבה מן האתר, לא נתנה התראה קודם לכן, וגם טענת הנטישה לא הוכחה. החלטת בית המשפט המחוזי ניתנה לאחר שנשמעו כלל הטיעונים, גם מומחה הנדסי נשמע, והמתווה הדיוני שעליו מבוססת ההחלטה נקבע על סמך הסכמה דיונית בין הצדדים. אין מקום להתערב בממצאי העובדה שבהחלטת בית המשפט המחוזי ולא במסקנותיו המשפטיות.

דיון והכרעה

5.        חרף המחלוקת הקוטבית בין הצדדים, מסכימה גם המשיבה, ולמעשה מבקשת "כי למרות ההלכה המושרשת לפיה אין נותנים רשות לערער על החלטה בעניין 'החבות' לפני שלב כימות הסעד, שכן על הצד המבקש לערער להמתין עד לסיום כל ההליך בערכאה הדיונית ולכלול את כל השגותיו במסגרת ערעור בזכות אותו יוכל להגיש בסוף ההליך לאחר פסק דין סופי..." (פסקה 1 לכתב התשובה) תידון עתה בקשת הרשות לערער על דרך של דיון בערעור עצמו. שני הצדדים מבקשים שתינתן עתה הכרעה סופית בשאלת "החבות", קרי - אם סילוק-היד נעשה כדין, אם לאו.

6.        הסכמה יש, אפוא, אך הצדקה אין: אמת נכון הדבר, יכול להיווצר מצב של ניהול הליך מיותר בנושא שיעור הנזק, אם יקבע בערעור על פסק הדין בבית המשפט המחוזי לכשינתן (אם יוגש) שהחלטת בית המשפט המחוזי בנושא ה"חבות" הייתה שגויה. "אלא שזה המצב כל אימת שהערכאה הדיונית מחליטה לפצל את ההליך לשלבים. הנזק שייגרם כתוצאה מקיום הליכים מיותרים, ככל שיהיו כאלה, אינו מצדיק, ככלל ולמעט במקרים יוצאי דופן, סטייה מעקרון היסוד שלפיו זמנו של הערעור הכולל השגות על החלטותיו השונות של בית המשפט, הוא בתום הדיון בתובענה כולה, על כל חלקיה. הנזק האמור ניתן, בדרך כלל, לפיצוי באמצעות פסיקת הוצאות" (פסקה 8 להחלטת כב' השופט זילברטל ברע"א 2856/12 כהן נ' מע"צ (20.5.2012)). מלשון סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984 עולה כי ככלל ידונו השגות בעלי דין על החלטות ביניים של הערכאה הדיונית במסגרת הערעור על פסק הדין, למעט חריגים, ועל יסוד שיקולים שנימנו בהחלטה הנ"ל. ניסיון החיים מלמד כי לא אחת נחסך בסופו של דבר הדיון בנושאי בקשת רשות הערעור, לעיתים מתגבשת בהמשך ההתדיינות הסכמה לגוף העניין מבלי צורך לערער, ומכל מקום במסגרת הערעור ניתן לבחון את ההחלטה באופן טוב ומקיף יותר על רקע מכלול החומר, כל הקביעות והתוצאה האופרטיבית של ההליך. בנסיבות העניין דנן, כלל וכלל אין זה מן הנמנע כי בהמשך ההתדיינות בשיעור הנזק, יעשו הצדדים הערכת מצב לגבי סיכונים וסיכויים ויגיעו להסכמה לגופו של עניין. גם הליכים אחרים שביניהם יכולים לייתר את הצורך בערעור. השאלה הנדונה העומדת על הפרק אינה פשוטה להכרעה. יעידו על כך 31 עמודי הבקשה, 50 עמודי התשובה ומאות עמודי הנספחים. טענות הצדדים הובאו אך בתמצית לעיל, ולמעשה הן מקיפות ונרחבות הרבה יותר. קיים טעם טוב לכך שהשאלה שבמחלוקת לא תידון לפני שופט דן יחיד אלא לפני מותב תלתא. אין הצדקה לסטייה מדרך הניהול הטבעית של התובענה בבית המשפט המחוזי, באופן שהרכב של שלושה משופטי בית משפט זה, ידרשו עתה לדון ולהכריע בנושא הנכבד שבמחלוקת. כך בכלל, ובשים לב לאפשרות שבסופו של דבר יתייתר הדיון בנושא זה, בפרט. דווקא העיכוב המתואר בטיעוני הצדדים של בירור התובענה לגופה בבית המשפט המחוזי במשך זמן רב, מחייב את קידום הדיון בה ומיצויו, בהקדם, מבלי שערכאת הערעור תידרש אליו בשלב זה.

7.        הבקשה לרשות ערעור נדחית. כל צד ישא בהוצאותיו.

      ניתנה היום, כ"ב באייר תשע"ג (2.5.2013).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. עב

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: